הרצאה להורים- כיצד ניתן לשמור על ילדינו בעת מלחמה? - מרכז דואט

השתלמויות שנת תשפ"ה >>

הרצאה להורים- כיצד ניתן לשמור על ילדינו בעת מלחמה?

שני ילדים נחים על אבא שלהם

הרצאה להורים- לגדל ילדים במצב חירום מתמשך: כיצד ניתן לשמור על ילדינו בעת מלחמה?

פרופ' נעמה עצבה פוריה- "מרכז דואט", אוקטובר 2023

סיכמה: שירלי טורקניץ', סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה התפתחותית באוניברסיטת בן גוריון בנגב


חלק א'

התקופה הקשה הנוכחית מאופיינת בעיקר בתחושת אי ודאות הן במציאות הרגעית והן בטווח הארוך. לא ברור לקראת מה אנחנו הולכים, איך כל יום יראה. זו הבעיה העיקרית עבור הילדים כיוון שילדים זקוקים ככל האפשר לתחושת ודאות המסייעת להתפתחותם. בגידול ילדים אנו מוצאים חשיבות גבוהה ביצירת סדר יום ובניסיון ליצור וודאות – אנחנו מכינים אותם לכך שהם הולכים לגן או כשנוסעים לאנשהו.
במצב היום אנחנו מגדלים את הילדים במצב של אי ודאות.

איך נוכל ליצור ודאות יחסית?

חשוב שנדע שיש לנו יכולת להגן על הילדים. הילדים הקטנים חווים את המציאות דרכנו ההורים, ילדים גדולים יותר מתפקחים ומבינים שההורה הוא לא כל יכול ונשען על מקורות מידע נוספים אך עדיין ההורים נשארים הדמויות העיקריות שדרכם הם מבינים את המציאות.

מחקר "הצוק הויזואלי" מספק לנו הבנה כיצד ילדים משתמשים בהורים שלהם כדי להבין את המציאות. המחקר נעשה בשנות השישים ע"י חוקר בשם גיבסון. במחקר נתנו לתינוקות בני 9 חודשים לזחול על לוח פלסטיק שמתחתיו היה תעתוע ויזואלי של עומק. התינוקות התחילו לזחול על שטח שנראה ישר והגיעו לנקודה שנראה שיש בה משהו עמוק. תינוק בן 9 חודשים שמתחיל לזחול חווה פחד מגובה אשר הינו השרדותי וחשוב. תינוקות מרגישים שזה משטח שהינו יציב אבל חשו חוסר יציבות בגלל התעתוע. זהו מצב עמום ולא ברור. האם עמדה בצד השני וחייכה או שהביעה כעס, עצב או פחד.

בנקודה העמומה קרה הדבר החשוב – התינוקות הסתכלו על האמא כיוון שהיא מקור המידע. אם היא חייכה רוב התינוקת חצו את הלוח והמשיכו אל אימם. אם האם כעסה או הראתה פחד, רוב התינוקות נעצרו במקום או אפילו חזרו אחורה. אם האמא הראתה עצב, חלק מהתינוקות חצו וחלק חזרו אחורה. הניסוי מלמד אותנו שהתינוקות מסתכלים על ההורה ומה שהם רואים על הפנים של ההורה מראה להם את המציאות. אם אמא מחייכת זה אומר שכנראה הכל בסדר ואפשר לחצות, אם אמא מראה את הפחד או הכעס התינוק מבין שלא כי זה מסוכן. עצב היא אמוציה לא רלוונטית לסיטואציה הזאת, היא לא עוזרת לתינוק לקבל החלטה ולכן במצב זה חלק מהתינוקות במחקר חצו וחלק לא.

הניסוי חשוב מאוד להבנה של מצבי חירום, הוא עוזר לנו להבין שיש לנו יכולת לשמור על הילדים שלנו, ליצור את הביטחון היחסי. מצב מפחיד כמו רעש של אזעקה הוא אינו ברור עבור הילדים. כך, אם הם רואים הורה מבועת ומפוחד יכול להיות שהחוויה שלהם היא שהמצב מאוד מסוכן. אם הם רואים הורה שצוחק ואומר "זה סתם רעש בחוץ" אך רואים שהלב שלו דופק והתנהגויות נוספות שמביעות לחץ, זה לא מסתדר להם, חווים בלבול. זה נראה לא אמין והם צריכים הורה אמין מולם.
יש לנו יכולת לעזור לילדים בכך שנביע אמוציה מותאמת – "זה מפחיד, זה רעש לא נעים אבל בתוך הממ"ד אנחנו בטוחים".

באזורי הטראומה הקשה כמו בעוטף עזה, הילדים חוו וראו מצבי פחד קשים אצל ההורים. אבל במציאות הנוכחית, של אחרי האירועים הקשים, שהיא יחסית בטוחה, היינו רוצים לשדר לילדים את תחושת הביטחון.

במצב הנוכחי נפגעו תחושת הביטחון והאמון בסביבה, אצלנו ובמידה מסוימת גם אצל הילדים, ולכן אנו רוצים להעביר להם את האפשרות ליצירת ביטחון ואמון.

עד כמה הילדים יכולים להאמין בנו ההורים?

חשוב שהילדים ידעו שנאמר להם את האמת ונשקף להם את המציאות. ילדים בגיל הרך לא צריכים הרבה הסברים מההורים (בגיל גדול יותר הם יקבלו מעט יותר הסברים). בשאלת "מה זה?" הילד צריך לדעת שיש הורה שיכול להיות שם ולשמור עליו. אך מה אומרים לילד ששואל "מה זה הרעש החזק הזה?" קשה לנו להגיד לילדים מה קורה כיוון שהמצב מאוד עצוב ואנחנו רוצים להשאיר את הילדים במקום חיובי עם תמימות ילדית. לצערנו, המצב כיום מפר את התמימות, זה המקום שלנו לקבל את זה שהמציאות היא כזו. אנחנו נעזור לילדים להבין שהמצב לא אידאלי אבל אנחנו איתם וזה לא ישאר כך תמיד, זה המסר העיקרי. המצב מפחיד, קשה, לא ברור, מבלבל, אנחנו איתם וזה לא ישאר כך תמיד. חשוב שנבחר את המילים בהתאם לילד שלנו, לגילו ובהתאם למה שמתאים לנו לומר – מלחמה? מחבלים או אנשים רעים? טילים או רעש חזק?

חשוב שהילדים ידעו שהם יכולים לבוא להורים שלהם עם כל שאלה ואנחנו יכולים לתת להם פשר מסוים, לעזור להם להבין באופן מותאם.

חשיבות השגרה –

שגרה היא ביטחון ומסגרת ולכן זו הסיבה העיקרית שאנחנו רוצים לייצר שגרה לילדים. כשילד יודע מתי הוא קם, מתי יש ארוחת בוקר, מתי יש פעילות בוקר ומתי הולכים לישון, זה נותן איזשהו ארגון אשר מפנה כוחות של הילד לעסוק בדברים אחרים. בתקופה זו קשה יותר לייצר זאת, גם להורים כמובן, העוגנים הרגילים שלנו השתנו מאוד ואנחנו מרגישים קצת אבודים. הילדים שלנו מרגישים עוד יותר אבודים כי תפיסת הזמן שלהם היא אחרת. לכן חשוב שנשמור ככל האפשר על סדר יום – מתי הולכים לישון ומתי קמים, איפה ומתי אוכלים. כל אחד יחליט איזה סדר מתאים עבורו בתוך הגמישות הנדרשת שגם היא חשובה, ההבנה שהמציאות אינה כרגיל וגם זה בסדר. צריך למצוא איזון עדין שיש בה שגרה מחודשת, קצת יותר גמישה.

אנחנו רוצים לתקף את החוויה של הילד – "זה נורא מבלבל ואלי קשה יותר ללכת לישון בתקופה הזאת כי אנחנו בבית אחר או כי יש יותר פחדים", ולצד זאת לנסות ליצור מסגרת חדשה ששומרת. תרשו לעצמכם ליצור את סדר היום החדש ומצד שני לא להיות נוקשים מדי (אם פעם הלכנו לישון ב20:00 אז עכשיו חייבים ללכת לישון ב20:00).

משחק –

משחק עוזר לבריאות הנפשית של הילדים, אזור של מרחב פנימי בו הילד מבטא את עצמו. הוא יכול להביא הכל, הוא יכול לעשות הכל במשחק והמציאות יכולה להיות כל מציאות שהוא בורא. חשוב שנהיה ברגעים האלה עם הילדים במשחק, גם עם הקטנים וגם עם הגדולים. להצטרף מדי פעם ולשאול "את יכולה ללמד אותי? להראות לי מה את עושה?". יש משהו בלהיות במרחב המשחקי ביחד שמאוד מחזק את הילדים ומוסיף כמו גלולת כוח ואנרגיה להתמודד עם המציאות המורכבת. ככל שהמשחקים פיזים יותר זה יותר טוב, פעילות גופנית שתפיג את הסטרס, לשים מוזיקה לרקוד (גם לנו זה טוב אם אנחנו משתתפים). משחקים כמו מחבואים ותופסת, מחבואים – נעלמים אחד לשני ומוצאים את עצמנו.

עבור ילדים קטנים זה אושר גדול כי החוויה של למצוא אחד את השני ולצהול באכזבה או שמחה אלה האזורים של הביטחון, נעלמנו ונמצאנו, בכך מתרגלים את תחושת הביטחון שאפשר להתרחק ויש ודאות מסוימת שניפגש. בנוסף, כל המשחקים שקשורים בנשימה. באופן כללי כדי לבדוק את הנשימה של ההורים, האם הנשימה שטוחה? האם עוצרים לתשומת לב לכך? יש רמות סטרס גבוהות מאוד ונשימה שטחית מקשה על ההתמודדות עם לחץ. משחקי נשימה ונשיפה לילדים יכולים להיות בועות סבון, ניפוח בלונים. משחקים בהם מכניסים חמצן לגוף ומסייעים להירגע.

היכולת הרפלקטיבית היא היכולת לעצור ולהבין מה קורה לילד שלי עכשיו – מה הוא מרגיש ומה הוא חושב ולמה הוא מגיב ככה? ומה קורה לי? ואח"כ לדבר את זה וזוהי יכולת מגנה. אנחנו נמצאים במצב שאין לנו שליטה בו, אבל יש לנו יכולת להגן במידה רבה על הנפש של הילדים שלנו. אם יש רעש חזק עכשיו ונבהלנו שנינו, אנחנו רצים לממ"ד ויושבים שם, זה הזמן להביא את המעטפת המילולית המגנה. להגיד מה אתם רואים שקורה לילד שלכם, "אני רואה שנבהלת", "אני רואה שהרעש הזה לא נעים לך", "אתה כועס שזה הפריע לך באמצע התכנית" בהתאם להיכרות שלנו עם הילדים שלנו. אנחנו אומרים להם בעצם שאנחנו רואים אותם. "גם אותי זה מעצבן כשזה מפריע לי", "גם אני פוחדת כשאני שומעת את הרעש החזק, זה מאוד לא נעים". לתת מילים שנותנת חוויה שאומרות אני רואה מה קורה לך וזה בסדר להרגיש ככה.

לפעמים אנחנו רואים אצל ילדים קטנים רעידות, ילדים שמרטיבים בממ"ד. יעזור שנחבק, נטפל בהם ונסביר שהרעש הזה גורם לגוף לפחד ולכן הפיפי יוצא, או לכן יש את הרעידות האלה. אפשר לחשוב יחד מה לעשות עם זה, לחבק חזק במקרה של רעידות או במצב של פיפי לשים את הסיר בתוך הממ"ד או להחליף טיטול או תחתונים. הפשר מאוד עוזר גם אם לא ברגע האמת. לפעמים גם ההורים לא בתפקוד מלא ברגעים אלה, אך אפשר גם אחרי לדבר על זה, במיוחד לשאול את הילדים הגדולים "איך את מרגישה בזמן האחרון? מה קורה לך כשיש אזעקה?" ונדבר על זה. המצב הפך להיות חלק מהשגרה שלנו וככל שהילדים מבינים שההורה מזמין אותם לדבר על זה אז הם גם יוכלו לחשוב את עצמם וידברו על מה שעובר עליהם.

נרמול –

התנהגויות החרדה השונות, כמו ילדים שלא רוצים ללכת לישון, התעוררויות רבות בלילה, סיוטים בלילה, ילדים שלא רוצים ללכת לשירותים לבד או לחברים, ילדים שבוכים הרבה, ילדים שנצמדים מאוד ועוד… אנחנו רוצים לנרמל את זה. אלה הן התנהגויות נורמטיביות למצב הלא נורמלי בו אנחנו נמצאים כרגע. הגוף שלנו מביע את החרדה והמתח, הגוף אומר 'זה מצב מסוכן ולכן אני צריך להישמר' ולכן מראה את זה בכל מיני צורות. ההתעוררות בלילה או ההצמדות להורה זה כי אני צריך יותר את הקרבה להורה.

צריכים להבין את זה בעצמנו ולהיות יותר סבלנים כלפיהם אך גם להסביר להם. בהסבר לילדה שלי שלא רוצה ללכת עכשיו לחברה שלה "אני חושבת שבגלל התקופה שיש לנו עכשיו עם האזעקות זה יותר מפחיד עכשיו ואת פוחדת להתרחק ויכול להיות שבגלל זה את פחות רוצה ללכת". כך, עזרתי לה להבין מה קורה לה. מדברים על זה, מעלים השערה, חושבים יחד. בנוסף, לצד זה ההתייחסות בחלל הבית תכיל שזה לא יהיה ככה תמיד. זו עמדה והבנה שמשמעותית לקיום שלנו, יכול להיות שיהיה לנו מתח אך המציאות הנוכחית עם העוצמות שלה תשתנה. אנחנו רוצים להגיד לילדים שזה ישתנה ויחזור להיות רגיל וזה מרגיע בעבור הילד וגם בעבור ההורה.

אחד הדברים שעוזרים מאוד במציאות זו היא פעולה. מצד אחד, אני רוצה לעזור לילדים להבין שאני נמצאת פה איתם. להגיד יותר בתקופה זו, "אמא פה, אני איתכם, אנחנו יושבים ביחד". בעיקר ילדים קטנים ופעוטות וסביב אזעקות ומתח וגם בין לבין (חוסר שגרה, הרבה טלויזיה וידיעות). ילדים מגיבים בחוסר שקט, תזוזות (ילדים שלא מפסיקים לרוץ). הילדים מביעים בהתנהגות את החוויה הפנימית שלהם – 'מה קורה פה? אני מבולבלת, זה מפחיד, לא ברור לי'. כמו עם תינוק קטן שבוכה הרבה, נגיב בחיבוק, נחזיק בידיים, נרגיע אותו, נאמר – "אני פה". האינטונאציה של 'אני כאן, אני אשמור עלייך ויהיה בסדר'. למצוא את המקומות של "אמא פה, אבא פה, אנחנו איתך".

לצד העשייה של ההורים כדאי לתת משימות לילדים. אנחנו והילדים מאבדים שליטה עכשיו, על סדר היום ועל המציאות, לכן בואו נחזיר את השליטה איפה שאפשר. ניתן משימות, במקום להגיד לילדה שמפוחדת "תשבי אני אביא לך מים ואני אכסה אותך", אני אעודד אותה להביא כוס מים או משחק מהחדר. לחשוב באופן אקטיבי גם על דברים שהייתי עושה בעצמי יותר מהר וביעילות, אני מבקשת מהילדה שלי להביא. לדוגמה אפיית עוגות, לצד נחמה של אכילת עוגה והריח, יש בכך סדר פעולות רב. אם היא יודעת לקרוא אז היא תקרא ונפעל ואם היא לא יודעת לקרוא אני אקרא והיא תבצע. פעולות אלה בריאות ומאוד עוזרות.

גם אנחנו צריכים פעולות לעצמנו, לעשות דברים ואפילו להכריח את עצמנו, לקום ולפעול מלבד הטיפול בילדים – זה הכוח שלנו לבריאות הנפשית כדי לטפל בילדים שלנו. בואו נמצא שגרה חדשה גם לעצמנו בהתאמה, לחזור לעשות את הספורט שעשיתם בהתאמה למציאות ולהוראות וגם לתחושת הביטחון שלנו (ריצה במקום אחר – ברחובות במקום מרחבים פתוחים), למצוא זמן לשתות קפה עם חברה. בחשיבה וביצוע על איך ממלאים את המקומות האלה אנחנו מוצאים פעולות שמחזקות את השליטה המסוימת שלנו.

המסך –

לא כדאי לפתוח את המסך, גם אם הטלוויזיה על השתק רואים את הצבע האדום של האזעקה, רואים את הבעות הפנים של העדויות וגם של אנשי התקשורת והמרואיינים, מראות, התמונות. זה לא בריא לנו ובוודאי לא לילדים שלא יודעים לעבד את זה. אלה המון פרטים רגשיים מאוד שהם לא יודעים איך להתמודד עימם. אנחנו קוראים לכם לכבות את המסכים! מובן שלהרבה אנשים יש את הצורך להתעדכן במציאות, לכך יש את המסכים שאינם בקרבת הילדים כמו פלאפון ומחשב. דרך השמירה על הילדים מחשיפה למידע פעמים רבות אנחנו שומרים יותר טוב גם על עצמנו ההורים. מעבר לכך, ההתעדכנות עדיפה במילה כתובה ולא בתמונה, עדות בקול ותמונה נחווית אצלנו בגוף ובמוח באזורים הרגשיים וזה פוגע בנו יותר. לכן, כדאי להימנע מכך, ואם רוצים להתעדכן מומלץ במילה הכתובה.

איך עוזרים להורים לדבר את המצב עם הילדים?

ישנה חשיבות אדירה לכל תינוק וילד, החל מגיל לידה, שההורים שלו ידברו איתו על מה שקורה. אם הוא גר בחו"ל ולא חשוף לזה כמובן שלא, אנחנו לא רוצים להעמיס על הילד כשזה לא קשור למציאות שלו. לילדים שחשופים למציאות זו, צריך להסביר קצת את המציאות, לתת פשר. מגיל לידה הילד נמצא במרחב הסביבתי, מסתכל מקשיב ונוגע ובכך סופג את מה שקורה סביבו, ואנחנו מתווכים לו את המציאות.

לדוגמה, הילד נבהל מרעש חזק, אחבק ואומר "נבהלת, זה האווירון למעלה". עכשיו יש רעש חזק, אנחנו רצים לממ"ד ולא אומרים כלום. אנחנו משאירים אותו עם חוויה בלי שום הסבר ויכולת לעבד את זה. בכך משאירים את הילד לבד עם התחושות האלה, דבר שאנחנו לא רוצים לעשות. תלוי כמה ההורה לחוץ או כמה הרעש חזק, בהישמע רעש חזק שמטבעו יוצר תחושה של איום, רואים תינוקות עם עיניים פקוחות מאוד באופן שמביע בהלה. דברו אליהם, הם לא צריכים לדעת על המציאות הביטחונית, אך מחבקים אותם, מדברים איתם על זה ש"הרעש חזק, וזה לא נעים וזה מפחיד, אנחנו פה ביחד ועוד מעט נצא מפה". לא משנה מה תגידו, העיקר האינטונציה שמערסלת ונותנת תחושת ביטחון.

  1. עם פעוטות מדברים בעיקר על החושים שלהם. הם לא צריכים להבין בהיבטים מורכבים, אך כן כדאי לדבר על מה שהם כן מבינים כמו שהיה רעש חזק, מפחיד ולא נעים, על החושך… אנחנו יודעים שחוויות רבות מהעוטף לוו רעש חזק של יריות ופיצוצים, צעקות ודיבורים קשים, והרבה מאוד חושך בגלל הפסקות החשמל. אפשר להתייחס לזה וגם אחרי זה, "קודם היה את הרעש החזק, הלכנו יחד לממ"ד, שם שיחקנו בקלפים או בקוביות עד שהרעש הפסיק ויכלנו לצאת שוב לשחק בסלון". בכך עוזרים להם לעבד את החוויה שהיתה שם. אולי היא תגיד משהו ותתייחס לזה, אך גם אם לא, נראה במבט שלה שהיא מתחילה לעבד את זה.
  2.  ילדים גדולים יותר בגילאי 3-5, אנחנו יכולים להתחיל לדבר איתם על כך שכשיש רעש חזק זה אומר שיש סכנה. זה תלוי בילד, ביכולת הקוגניטיבית שלו וברצון של ההורה מה להגיד. בגיל כזה עולות שאלות של "מה זה הרעש הזה?" "למה?". אם זה מתאים להורים ומדברים על כך מסביב אפשר לומר על כך שיש סכנה או טילים שיורים על ישראל ואז נכנסים לממ"ד ופה בטוחים ואז יוצאים. מעניין לראות שבגילאים האלה זה מספיק להם. מה שהם צריכים שניתן מסגרת סיפורית למה שקורה וגם תחושת מוגנות.
  3. בגילאי 5 ומעלה, נבחר את הסיפור המתאים. היום יותר ילדים חשופים למילה מלחמה שלא היה במבצעים הקודמים. אפשר להסביר על כך שיש מלחמה, אם הם שמעו את השם עזה אז יש אנשים שנמצאים במקום רחוק שקוראים לו עזה והם בריב עם ישראל והם רוצים לפגוע בנו ולהפחיד אותנו, אבל יש לנו את הממ"ד ששומר עלינו וצבא ששומר עלינו ואנחנו פה בטוחים. כל מה שההורים חושבים שמתאים לומר במציאות הנוכחית.

חשוב לשאול את הילדים מה הם יודעים, במיוחד עם ילדים ורבאליים מאוד או ילדים מגילאי 4-5. לדוגמה, יש רעש והוא שואל מה זה, אפשר לשאול "מה אתה חושב שזה?". לפעמים אנחנו מבינים שהילדים יודעים הרבה יותר ממה שנראה לנו אז זה זמן לדבר על זה, להסביר להם ולחשוב את הדברים. ולפעמים יש להם סיפורים אחרים בראש, ולפעמים גם מאוד קשים, כך שבכל מקרה טוב לדבר איתם על זה, ותמיד לתת אפשרות לשאול עוד. גם אם אתם ההורים צריכים רגע זמן לחשוב על השאלות, לחשוב מה ואיך לענות זה בסדר, כל עוד הילד יודע שאתם מתייחסים לשאלות שלו ברצינות, שהוא יכול לדבר ולשאול, ושאתם גם תמצאו בסוף את הדרך לענות ולהתייחס למה שהעלה.

בבניית הסיפור מול הילדים שלנו, שהרעיון שלו הוא לקחת מילים שמחזיקות את המציאות. קורים מלא דברים מסביב ואני הורה שאפשר לסמוך עליו כי אני הורה ששומר, מסביר ומתווך את המציאות ולכן מסביר מה קורה.

מסגרת הסיפור:
1. נדבר על הדברים היותר התנהגותיים/ קונקרטיים/ תיאוריים – למשל, "היה רעש ורצנו לממ"ד", זה התנהגותי.
2. איך זה מרגיש בגוף – "ובגוף זה הרגיש מפחיד, זה לא היה נעים, ראיתי שכעסת, שהרעש היה מבהיל", משהו שמדבר על החויה הפנימית, הביטוי ההתנהגותי בגוף.
3. תקווה – "וזה לא יהיה ככה תמיד".

זהו משולש שעוזר לנו לספר לילד שלי, מה קרה, איך זה הרגיש לי ונותן תקווה להמשך.

ההורים –

כדי שילד יגדל טוב ,ילד צריך הורה עם הרבה סבלנות והרבה כוח כדי לעשות את כל מה שתואר לפני, ועוד יותר קשה לעשות זאת עכשיו במצב של חירום שאנחנו לא במיטבנו. לכן, צריך לשאול את עצמנו אילו משאבים יש לנו שממלאים אותנו בימים האלה? הרבה מההורים דואגים קודם כל לילדים שלהם כי הילדים צריכים אותנו, אך אי אפשר לדאוג לילדים לאורך זמן בלי שנדאג קודם לעצמנו. זו לא קלישאה! צריך לחשוב על עצמנו לא כפריבילגיה, אלא כבסיס עבור ילדנו. נציין שהילדים לא חוסכים מאיתנו את התנהגויות השגרה כמו ילדים שלא רוצים לעשות דברים, אחים שרבים, אתגרים שיש לילדים בלי קשר למציאות מסביב כמו רגישות גבוהה וקשיי ויסות, התמודדויות שונות…

לכן, שאלו את עצמכם, מה עוזר לי להתמלא? משמעותי מאוד לאתר מה עוזר לנו ולסמן שזו המטרה החל ממחר בבוקר לדאוג לעשות את זה, בכדי להיות אמא/אבא טובים יותר.
ישנן צורות שונות של מילוי המשאבים שלנו המוצג במודל של מולי לד –  גשר מאחד. ראשי תיבות של כל מיני משאבים שדרכם אנשים ממלאים את עצמם, ולכל אחד משאבים אחרים המתאימים לו במיוחד ומסייעים לו במיוחד להתווסת ולהתמלא ברגעי קושי.

גוף – ריצה, הליכה, מקלחת טובה, אכילה. כל מה שקשור בגוף.
שכל – לחשוב את הדברים, לומר לעצמי 'אם אתארגן כך אז אצליח יותר טוב', להסביר לעצמי למה אני כל כך כועסת וזה עוזר להפחית את המצב הזה.
רגש – ביטוי רגשי, להתחבר לתחושות ורגשות שלהם, פורקן רגשי יצירתי, בכי.
משפחה – להיות בקרב המשפחה, לחבק את הילדים, להיות עם מישהו שקרוב אלי מהמשפחה.
אמונה – להתפלל, להאמין בערכי האמונה, הצבא.
חברה –  אלה שעוזר להם להיות עם חברים ומרגיע אותם.
דמיון – לחשוב על החופשה שתהיה בקיץ הבא עם המשפחה, להיזכר בדברים טובים שהיו לנו, מחשבה על אדם, אירוע, מקום שעושים טוב.

מי רואה את ההורה בימים האלה?

כל אחד צריך מישהו שיראה אותו. האם יש מישהו מסביבכם שאומר לכם " איזה יופי את מצליחה לתפקד ככה בכל זאת" או כזה שאומר "בואי אני אכין לך כוס קפה". זה יכול להיות בן/בת זוג, סבתא, חברה, אחות טיפת חלב, הילדים, הכלב. אם אין ניתן לפנות לקו החם שלנו ולחשוב זאת יחד.

מגע-

מאוד חשוב לכולנו בתקופה זו ולילדים בפרט. ככל שקטנים יותר צריכים יותר מגע ופחות מלל. כולנו ברגרסיה מסוימת ולכן צריכים יותר מגע. המגע הוא הדדי כך כשנותנים יותר לילדים אז מקבלים מהם גם יותר.


חלק ב'
שאלות-תשובות מהורים

שאלה: זמן מסך – ילד בן 5 שכל היום בורח למסך, מה כדאי לעשות?

תשובה: מסכים מאתגרים אותנו כי מצד אחד הם מרגיעים את הילדים, מעבירים את הזמן כשאנחנו צריכים להתפנות לדברים אחרים ומצד שני אנחנו יודעים שזה לא טוב להם להיות הרבה זמן עם מסך ובוודאי בתקופה הזו כשבאפליקציות השונות בפלאפון קופצים תכנים שהם לא אמורים לראות. ההמלצה היא לדבר עם ילדים שיש להם טלפון, לא לראות דברים שקשורים למצב הנוכחי כי זה לא טוב להם. אך אם הם כן רואים בטעות משהו, תספרי לי על זה. אנחנו רוצים לפתוח אמון בינינו לבין הילדים."אם קרה שראית סרטון תספרי לי על זה, כי אולי אני אראה את זה גם ונוכל לדבר את זה". אנחנו לא רוצים להשאיר אותם עם החוויה הזאת לבד, יכול להיות שראו דברים מאוד קשים וכך נוכל לתווך להם את זה.
משך המסך יכול להצטמטם אם מציעים להם אלטרנטיבה. זה אתגר ועבודה של ההורים, סדר יום יכול סייע לכך. לכן, כדאי לחשוב איך מארגנים להם את היום כיוון שמסך הוא פתרון בשל שעמום. פעילות משחקית וצירוף של מטלות הבית בצורה משחקית ונעימה גם יכולה להיות פתרון חלקי לכך.

לצד כך, חמלה עצמית. הילדים רואים יותר מסך מבדר"כ כי אין מה לעשות, וזה בסדר! תקלו עם עצמכם, זה לא יהיה כך תמיד. עוזר מאוד להסביר לילדים "בזמן הזה אתה רואה עכשיו יותר מסך כי אני צריכה לעבוד ואתה בבית, אבל זה לא יהיה ככה תמיד, כשתחזור לגן בקרוב אנחנו חוזרים שוב להרגלים שלנו". כמו גם כשילד ישן עכשיו במיטת ההורים אפשר לומר "בתקופה זו יש יותר בלבול ואזעקות אז אנחנו מתנהגים קצת שונה בבית, אחר כך נחזור לשגרה וכל אחד יחזור לישון במיטה שלו" נאמר זאת להם אך גם לעצמנו.

שאלה: עיתוי ואופן התיווך- בת 4 שהצליחו למנוע ממנה את החשיפה לחדשות, אמרו שאסור להיות בחוץ והיא שאלה קצת, הם חזרו לביתם בת"א למצב של חוסר שגרה, ההורים רואים שהילדה לא כל כך מבינה מה קורה, לא משתפים אותה באופן ישיר, אין שימוש במילים מלחמה ואזעקה. איך לתווך ואם בכלל? האם משום מקום או האם רק בסיטואציה של אזעקה או סביבה שמדברת על כך.

תשובה: אנחנו יודעים שכל הילדים שהיו שם חוו את פחד אמיתי קיומי, לחץ, חוסר הודאות. הילדה בטוח הרגישה את זה. כדאי לדבר איתה על זה. כשאנחנו יודעים שילד חווה את המציאות אנחנו רוצים לדבר איתו את המציאות. על אף שהילדים היו שם, ילדים לא הבינו מה קרה. לכן, נרצה לשבת איתם עכשיו בבית ולדבר ולומר "זוכרת שהיינו שם והיה מפחיד ולא ידענו מה קרה", לבחור את המילים שמסבירות שהיו הרבה רעשים, לא היה ברור מה קורה בחוץ, אנחנו ישבנו בממ"ד בפנים ביחד ופחדנו, אח"כ יצאנו.

לדוגמה, בגיל 4 לא צריך לספר סיפור ארוך, בגיל 10 גם אפשר לדבר על יותר פרטים. לומר – "פה אנחנו בטוחים" כיוון שגם יכול להיות שהאזעקות עכשיו בבית מעוררות את הרגשות שהיו שם מאוד כדאי לדבר את הדברים באופן מאורגן ומווסת. אם ישנם שינויים בהתנהגות זה אומר לנו שהיא חוותה וחווה את זה, לכן חשוב לדבר איתה על כך במילים פשוטות. לא קורה כלום אם אנחנו אומרים לילדים את המילים טילים ומלחמה, זה בעיקר עצוב וקשה לנו, הם מבינים את זה כחלק מהסיפור. בנוסף לכך, ניקח בחשבון שהם כנראה יכנסו בקרוב לגנים וישמעו זאת שם. אנחנו מציגים מלחמה כמו ריב בין אנשים מסוימים לבינינו, אם שואלים מה זה טילים אז להסביר שזה משהו שיכול לפגוע בנו לכן אנחנו נכנסים לממ"ד ששומר עלינו.
זה הרבה יותר עצוב לנו מלהם אך אנחנו חייבים לומר את זה כיוון שזו המציאות ואז זה מרכך את זה.

שאלה: מה עושים עם פרצי זעם ובכי לא פרופורציונאליים לתגובות של ההורה שלא מסכים דברים כמו טלויזיה או חטיף נוסף?

תשובה: מאוד הגיוני שזה מוקצן כיוון שכל מערכת הוויסות העצמי מעורערת, הכל רגיש יותר. גם אצלנו המבוגרים, ההורים יש רגישות רבה יותר. בזמנים שלעוצמות רבות אצל הילדים כדאי ליצור באופן אקטיבי יותר זמנים של הנאה, במיוחד פיזית. בצורה זו ניתן ליצור במהלך היום חיבור טוב יותר עם הילדים, הרבה זמנים של כיף ומשחק משותף, תנועה, ספורט, ריקוד והוצאה של אנרגיה במשחקים היא מווסתת את הגוף ואז גם כשילד מתוסכל כי הוא לא רוצה לעשות את מה שהאמא אמרה הוא פחות מתפרץ כיוון שהוא יותר מווסת. הזמנים בהם הילד מתמלא בכוחות יותר חיוביים ופורק את הדברים השליליים שיש בו (העוצמות והמתח) עוזרים לו להתמודד טוב יותר.

בנוסף, כשאנחנו רואים שהילדים בתקופה שבה הם בוכים יותר ורגישים יותר, אנחנו ממליצים להבין שהילד זקוק לנו יותר ולכן לדאוג להיות עם הילד לפחות 15-20 דק' ביום בפעילות של אחד על אחד, עד כמה שאפשר. לא כל הילדים צריכים את זה במידה שווה, ילד שחווה כרגע את ההתמודדויות בצורה קשה או ילד שהוא רגיש יותר אז נדע למצוא את הזמן הזה שהוא מקבל ממני משהו יותר מדויק וכך יהיה גם קצת יותר קל בהמשך.  והדבר השלישי, איך ההורה ממתמלא? לפעמים זו התקופה או שזה טמפרמנט הילד או שזה השילוב עם ילד יותר רגיש ותקופה כזו, אז איך אני נעזרת בבן או בת זוג או המשפחה, חברים, עזרה ומשאבים נוספים כדי להתמלא? איך אני עושה משהו שעוזר לי להירגע? להיות עם יותר כוחות? בכי נשמע לי אחרת כשאני באפיסת כוחות.

שאלה: איך מתווכים את נושא החטופים? בחשיפה בבית הספר עם ילדים אחרים או בחשיפה לשלטים ברחוב.

תשובה:  לילדים גדולים – אנחנו יכולים להסביר "שמחבלים/ אנשים רעים (המילים שנשמעות) חטפו אנשים ישראלים ולקחו אותם בשבי. אנחנו דואגים להם ומאוד מקווים ששומרים עליהם ושמטפלים בהם כמו שצריך. עכשיו המדינה עושה כל מה שאפשר כדי להחזיר אותם הביתה".
אנחנו רוצים להגיד להם שיש פה תקווה.
יש ילדים גדולים יותר שמסבירים להם שגם לישראל יש אסירים שלהם והם עושים את זה כדי לעשות החלפה, תמיד בהתאמה למה שמתאים להורים, לגיל ולהבנה של הילד. זהו הסבר הרבה יותר מתקדם, בדר"כ ילדים צעירים לא צריכים הסבר כזה.
אפשר להוסיף ששחררו כבר ארבע ואנחנו מקווים שגם את האחרים ישחררו.

שאלה: ילד בן 3 שלפני המלחמה התחיל להכניס ידיים לפה וכרגע עושה זאת יותר. האב במילואים, גרים אצל סבא וסבתא. במקביל הילד לא מראה פחד ומבטא התלהבות מהאזעקה. בנוסף, ילד גמול שבורח לו בתקופה זו.

תשובה: חשוב מאוד לנסות להבין מה הילד אומר לנו בהתנהגות שלו. הכנסת הידיים לפה מעידה על חוסר שקט. החשיפה לסכנה, הבית האחר, אבא שלא נמצא… ברור שהוא פוחד.

הצחוק באזעקה זה היפוך תגובה, כשמשהו מפחיד אותי זה בטוח מעורר אותי והעוררות הזאת היא לא נעימה, אך אם אומר שזה צחוק זה ישמור עלי. לא נתעמת עם הילדים ונאמר "לא זה מפחיד אותך". כשרגוע יותר נוכל לומר "קודם הייתה אזעקה וזה היה לא נעים בגוף וחזק באוזניים". השיח על החושים הופך את המצב למשהו שאפשר לדבר אותו בעוד צורות ולא רק בהיבט הרגשי, וזה גם המרחב שאפשר לדבר על הנושא בלי לדבר עליו בדיוק. אפשר לדבר על עצמנו "אותי האזעקה מבהילה, עד שאני מבינה שזה אזעקה ואני נרגעת בתוך הממ"ד". אנחנו מתקפים את הרגש ונותנים לגיטימציה לומר – אני פוחדת. בתור אמא לא נאמר 'אני מתה מפחד', נאמר "הרעש הזה מפחיד אותי קצת". בתור הורים אנחנו מווסתים את הרגש מול הילדים כמה שאפשר אבל גם רוצים לתת לרגשות האלה לגיטימציה.

ישנם מצבים שהורים רוצים לגרום לילד להרגיש טוב יותר עם האזעקה ובזמן הרעש אומרים 'איזה כיף! רעש! שמח!', זה מבלבל מאוד על אך שזה מכוונות טובות. הילדים יכולים להתבלבל גם מזה. חשוב להיות אמיתיים.
הזמן בממד יכול להיות גם כיף לילדים , משחקים ביחד וכל המשפחה ביחד. אך צריך להכיר בכך ולהביא את המילים לבית כדי שהילד יוכל לדבר אותם יותר.

מצב של רגרסיה הוא מצב בו הילד חוזר להרטיב, היא תגובה נורמטיבית למצב הנוכחי. הגוף מביע את הפחד שלו. לומר לילד "זה בגלל שאנחנו במקום אחר/ עם הרעש, הגוף מגיב ולזה וכשדברים ירגעו תצליח לעשות פיפי רק באסלה כמו קודם". בהתאם למציאות ולגיל הילד אפשר להחזיר טיטול או תחתוני טיטול אם מרגישים שיש כל לילה פיפי, כדי שיהיה יותר נעים. אנחנו אומרים שהתחתונים ישמרו על השינה שלנו כדי שהפיפי לא יעיר אותנו ואחרי שנחזור הביתה או אחרי שיפסיקו האזעקות אז שוב ניפרד מהתחתונים האלה ונחזור לתחתונים הרגילים. זה לא נורא לחזור לטיטול או תחתוני לילה כאלה אבל חשוב התיווך סביב זה.

שאלה: מה כדאי לומר לילדים כשנכנסים לממ"ד? מה הכוונה שלא תמיד יהיה כך?

תשובה: אם אנחנו רואים שהילד פוחד מאוד ואנחנו רוצים לתת את התקווה. אנחנו אומרים "הרעש החזק הזה באמת מבהיל ומעצבן, אנחנו יושבים פה בממ"ד ומקווים שבקרוב המצב כבר יירגע וזה לא ימשך ככה". אם הילד שלנו רואה אותנו המון בפלאפון מוטרדים או בוכים, אפשר להסביר למה. אפשר לומר "אני יותר עצובה בזמן האחרון בגלל המצב הזה אבל זה לא יהיה תמיד ככה, עוד כמה זמן אני אחזור להיות אמא שמחייכת ושעושה יותר דברים ועם יותר כוח", ילדים לפעמים צריכים לשמוע את זה יותר מאיתנו.

 

 

לשתף. לשמור. להדפיס.

עוד כתבות ומאמרים.